בני הזוג, שמעולם לא נישאו, ניהלו חיי זוגיות במשך כעשור ונולדו להם ילדים. לצורך רכישת דירה, שנרשמה בבעלות משותפת של שניהם, הם נטלו משכנתא. לפני מספר חודשים בני הזוג החליטו לסיים את מערכת היחסים ביניהם והחלו בניסיונות גישור לסיום הקשר ולפתרון המחלוקות.
אך לאחר שמאמצי הגישור בין השניים כשלו, הגישו שניהם תביעות הדדיות – אחד נגד השניה. הגבר טען בתביעתו, כי מכיוון שמעולם לא היה לו ולבת זוגו חשבון בנק משותף, סוכם ביניהם, כי החזרי המשכנתא החודשיים ישולמו מחשבון הבנק שלו, ואילו בת הזוג תחזיר לו מחצית הסכום מדי חודש.
אנו, שייצגנו את האישה, הכחשנו את דברי הבעל מכל וכל. לדברי מרשתנו, בני הזוג סיכמו ביניהם שהגבר ישלם את המשכנתא, בעוד היא תישא בתשלום החשבונות והוצאות הבית, וכן בחלק גדול יותר מהוצאות הילדים.
הסבנו את תשומת ליבו של בית המשפט לעיתוי המוזר שבו בחר הגבר לטעון לחוב המשכנתא, מאחר והוא לא טען את הדברים לכל אורך שנות חייהם המשותפים, ואף לא העלה טענה שכזו בניסיונות הגישור בין הצדדים. הצבענו גם על העובדה שהגבר לא עמד על זכותו לקבל חלק יותר גדול מכספי מכירת הדירה, בניגוד לעמדתו לפיה
האישה חייבת לו כספים בגין תשלום המשכנתא.
לסיום, טענו כי תביעת הגבר קנטרנית ונקמנית ונעדרת כל בסיס עובדתי, וכי מטרתה היחידה היא לחמוק מתשלומי המזונות. השופטת, שדנה בתיק, קיבלה את טענותינו והציעה לגבר למשוך את תביעתו בהקדם. בנוסף, קבעה השופטת, כי אם יתעקש הגבר
לנהל הליך הוכחות, היא תחייב אותו בתשלום שכר טרחה והוצאות המשפט של האישה.